תמר ברגר | ספרים

| | | | | |

	הצדה נופי שארית בישראל מתוך הספר: באמצע חופשת הקיץ של 1946, ביום הפיצוץ במלון המלך דוד בירושלים, דאוד חינאווי שבר את הרגל. הוא דהר במורד גבעה על האופניים החדשים של אחיו הגדול יוסף, ובסיבוב איבד את השליטה עליהם והתהפך. רגול השמאלית רוסקה. עד היום הוא צולע. במשך שבועות ארוכים הוא ישב על כורסה מול דלת המרפסת בבית ביפו והסתכל החוצה. עכשיו עומד דייוויד חינאווי במרפסת הצרה ורואה את אותו הנוף: בתי נוה צדק ושבזי, מסגד חסן בק והים התיכון. מאחוריו, בין מיטות סתורות וערימות כביסה, עומדת בעלת הבית. בזרועותיה תינוק ומאחורי גבה מציצה זקנה, הדיירת שלה. בקפה "שלי", לא רחוק מן הכניסה ל"משביר", הודפת צביה גלזרמן הצדה את מפית הנייר הגדולה שהתמלאה שרטוטים, מתרוממת ממקומה ומיד מתיישבת. לרגע חשבה: למה לטרוח, אפשר פשוט לצאת החוצה ולראות. עד שנזכרה שבקפה הזה, פחות או יותר במקום שבו ניצב השולחן הזה, עמד הצריף שלה. שמחה גוטסדינר עומד במרפסת ביתו הקטנה המשקיפה מזרחה לאורך רחוב דיזנגוף עד לבית-המרקחת שור טבצ'ניק. השעה כמעט ארבע. רק עכשיו הוא התעורר משנת הצהריים ונכדתו מאיצה בו שימהר ויירדו למטה לטייל. במרחק מאה מטרים ממנו, על הגשר המזרחי התחתון המחבר בין שני חלקי דיזנגוף סנטר, עומד ארז פילץ, נכדו של בונה המקום ומנהלו הנוכחי. לפני שנים גר גוטסדינר בצריף, בחלקת הקרקע שעליה נבנה דיזנגוף סנטר. הרחוב המתפתל מפתה את העין להמשיך אתו מזרחה, והשניים, תמרורים בתוואי הזרימה השוטפת שלו ביום החג ההומה, נענים לפיתוי. אז מתרחש הפיצוץ. סגירת חלון
	דיוניסוס בסנטר מסה דוקומנטרית, המגוללת את סיפורו המפותל של האתר מימי משפחת חינאווי היפואית, בעלת הקרקע, דרך שכונת הצריפים נורדיה ופרשת פינוי תושביה, בניית הקניון ביוזמתו של אריה פילץ ועד לפיגוע בפורים 1996. מארג של התבוננויות ביקורתיות בהיסטוריה הזאת, החושפות את ההיבטים הפוליטיים, הכלכליים, האדריכליים והספרותיים של הארכיאולוגיה המורכבת של האתר, שהוא צומת מופתי של התרבות האורבנית הישראלית ושל חיינו כאן בכלל. קרא/י עוד >> מתוך הספר: באמצע חופשת הקיץ של 1946, ביום הפיצוץ במלון המלך דוד בירושלים, דאוד חינאווי שבר את הרגל. הוא דהר במורד גבעה על האופניים החדשים של אחיו הגדול יוסף, ובסיבוב איבד את השליטה עליהם והתהפך. רגול השמאלית רוסקה. עד היום הוא צולע. במשך שבועות ארוכים הוא ישב על כורסה מול דלת המרפסת בבית ביפו והסתכל החוצה. עכשיו עומד דייוויד חינאווי במרפסת הצרה ורואה את אותו הנוף: בתי נוה צדק ושבזי, מסגד חסן בק והים התיכון. מאחוריו, בין מיטות סתורות וערימות כביסה, עומדת בעלת הבית. בזרועותיה תינוק ומאחורי גבה מציצה זקנה, הדיירת שלה. בקפה "שלי", לא רחוק מן הכניסה ל"משביר", הודפת צביה גלזרמן הצדה את מפית הנייר הגדולה שהתמלאה שרטוטים, מתרוממת ממקומה ומיד מתיישבת. לרגע חשבה: למה לטרוח, אפשר פשוט לצאת החוצה ולראות. עד שנזכרה שבקפה הזה, פחות או יותר במקום שבו ניצב השולחן הזה, עמד הצריף שלה. שמחה גוטסדינר עומד במרפסת ביתו הקטנה המשקיפה מזרחה לאורך רחוב דיזנגוף עד לבית-המרקחת שור טבצ'ניק. השעה כמעט ארבע. רק עכשיו הוא התעורר משנת הצהריים ונכדתו מאיצה בו שימהר ויירדו למטה לטייל. במרחק מאה מטרים ממנו, על הגשר המזרחי התחתון המחבר בין שני חלקי דיזנגוף סנטר, עומד ארז פילץ, נכדו של בונה המקום ומנהלו הנוכחי. לפני שנים גר גוטסדינר בצריף, בחלקת הקרקע שעליה נבנה דיזנגוף סנטר. הרחוב המתפתל מפתה את העין להמשיך אתו מזרחה, והשניים, תמרורים בתוואי הזרימה השוטפת שלו ביום החג ההומה, נענים לפיתוי. אז מתרחש הפיצוץ. סגירת חלון
	ברווח בין עולם לצעצוע על המודל בתרבות הישראלית שיטוט בהוויה הישראלית דרך התבוננות בשורה של מודלים מסוגים שונים, המשמשים נקודת מוצא למסות נפרדות, שבהצטרפותן זו לזו יוצרות טקסט אחד ביקורתי, כואב ואוהב, על הישראליות. אוטו צעצוע עשוי קרטון שנמצא בראש ערימת אשפה בשכונת דחיית אל באריד, פסל-בובה של נער שחור ענק במוזיאון תל אביב, תצלום של ג'יפ שלל המשמש לאימוני הצבא, מפת קיר של מדינת ישראל משנת 1951, הוראת הבניה של המשכן האלוהי בספר שמות, דירה-לדוגמה וירטואלית בנס ציונה, תצוגת פוחלצים בפתח תקוה, מיצב של חדר איזולציה קיבוצי והאוטופיה הציונית "אלטנוילנד" – אלה נקודות המוצא לדיון המוביל אל עוד מודלים ואל טקסטים, נופים וחוויות, חוצה בדרכו יבשות וזמנים. קרא/י עוד >> מתוך הספר: היא תלויה על הקיר במסדרון, מרופטת ושרוטה, כי כבר כמה שנים היא משמשת מתקן אימוני הקפיצה של החתול עמרי: מפת בית-ספר עשויה בד, תלויה על שני מקלות עץ שארבע רצועות עור חום קצרות השתלשלו מהם, לקשור אותה אחרי גלגולה, עד שנשרו. שנת ההדפסה אינה מופיעה עליה. אבל כפר איקרית שנהרס ב-1951 עדיין מצוי שם, ומושב בית-הגדי שנוסד באותה שנה כבר נוכח, וירוחם שהוקמה בג' בשבט 1951 מופיעה גם היא, והנה ברור מתי שורטטה: ברגע קריטי, בלב לבו של תהליך דרמטי, בתפר ההדוק שבין מחיקה לבריאה. לכן יש כאן דיאלקטיקה מורכבת של סימונים, ולמעשה כמה מפות הסותרות לעתים זו את זו: מפה מדינית ומפה אידיאולוגית, מפה רשמית ומפה בפועל, מפה פיזית ומפה דמוגרפית, מפה מדעית ומפה פוליטית, מפה שאננה ומפה הססנית, מפה כוחנית ומפה קורבנית. סגירת חלון
	אוטוטופיה על מרחב הביניים הפרוורי בישראל יער של צמודי קרקע בעלי גג רעפים אדום וגמלון וחלונות אנייה וחצר מרוצפת ועמוד כדורסל וכד חרס גדול וברוש לימוני וחניה ורחובות ששמותיהם שמות פרחים. שורה של וילות מגודרות היטב, הנגלות רק באורח חלקי ורק בהצצה, עם גג רעפים כחול וחצר מרוצפת ואורן לימוני וברֵכת שחייה. או מרחבים גיאומטריים של בתים דו־ או תלת־ או שמונה־ או תריסר־קומתיים או יותר בתוך ערים ובשוליהן, לאורך כבישים רחבים וכיכרות, בין פארקים וגנים ובמרחק מה מהם בתי ספר וגנים ומתנ"ס ומרכז מסחרי עם סניף של מגה וסופרפארם. או מגדלים בודדים ומקבצי מגדלים בשולי ערים עם פארקים ענקיים. או טבעות חיצוניות של צמודי קרקע ביישובים ערביים. וגם מערכות של דרכים ואולמות אירועים ותחנות דלק וקניונים ומרכזי תעסוקה ואתרי בילוי ומרכזי ספורט ופארקים. ואקרשטיין וכתר פלסטיק. אוטוטופיה מתאר ומנתח את אותו מרחב ישראלי מופרט, מבוסס מכונית, ניכר מאוד לעין והולך ומתפשט. תמר ברגר יוצאת מן החוויה הפרוורית הביוגרפית שלה ומשוטטת במרחב הפרוורי הכללי בן זמננו בסדרה של נסיעות, המובילות בתורן לעצירות ולהרחבות תאורטיות, בנסיון להבין את המרחב לעומקו ובאמצעותו להכיר עוד זווית של הישראליות.